Yoma
Daf 35b
רִבִּי חִייָה בַּר בָּא אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר שָׁאַל. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין שֶׁיָּֽצְאוּ וְחָֽזְרוּ. פְּשִׁיטָא דֶּרֶךְ חֲזִירָה אֵינוֹ מְטַמֵּא בְגָדִים. לָא צוֹרְכָא דְלָא מִכֵּיוָן שֶׁהִתְחִילוּ לָצֵאת מָהוּ שֶׁיְּטַמּוּ בְגָדִים. הָתִיב רִבִּי בָּא. וְהָא תַנִּינָן. הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתָן בְּמוֹטוֹת. יָֽצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת עֲזָרָה הָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצָאוּ. הָרִאשׁוֹנִים מְטַמִּין בְּגָדִים. הָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמִּים בְּגָדִים עַד שֶׁיֵּצֵאוּ. יָֽצְאוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ [מְטַמְּאִין בְּגָדִים]. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוּי דְרִבִּי מַתַּנְיָה. שַׁנְייָא 35b הִיא. דִּכְתִיב וְהוֹצִ֣יא. עַד שֶׁיּוֹצִיא רְשׁוּת כָּל הַמּוֹצִיא.
Traduction
R. Hiya b. Aba dit que R. Eléazar demanda: si l’on porté hors du portique des membres du taureau ou du bouc, destinés à être brûlés, et qu’ensuite on les a rapportés, est-ce que les vêtements de ce porteur sont impurs, ou non? Il est évident qu’au retour les vêtements ne deviennent pas impurs; il s’agit seulement de savoir s’ils le deviennent en raison du commencement de sortie? Cette question est inutile, observa R. Aba, puisque la Mishna dit (248)Ibid., 6.: on portait la victime sur des barres; les premiers allaient hors du portique, les derniers n’en sortaient pas; aussi, les premiers avaient des vêtements devenus impurs, non les derniers, à moins d’être tous sortis, auquel cas tous deviennent impurs (à plus forte raison ce n’est pas une sortie, et n’entraîne pas l’impureté, en cas de retour)? Là c’est différent répond R. Judan, père de R. Matnia, comme il est écrit (ibid.): il portera le taureau au dehors, il faut, pour l’impureté, que la même personne soit restée dehors (non en cas de retour).
Pnei Moshe non traduit
פשיטא דרך חזירה אינו מטמא בגדים. כלומר הא ודאי פשיטא לי לענין הנוגע בהם כשהן דרך חזירה אינן מטמאין בגדים שהרי עדיין לא יצאו דניטמו להנוגע בהן עכשיו:
לא צורכה דלא מכיון וכו'. לא צריכה להא דמיבעיא לי אלא לענין טומאת גברי לאלו שהוציאו אותן בתחלה מי נימא מכיון שהתחילו לצאת הוי להו כאלו הוציאן ונטמאו בגדיהן או דילמא מכיון דהדר הדר:
התיב ר' בא. ומאי קא מיבעיא ליה והתנינן בזבחים שם בסיפא דהמתני' דלעיל היו סובלין אותן במוטות להוציאן לבית השריפה ויצאו הראשונים הנושאין במוט שבראשו מחוץ לחומת העזרה והאחרונים שנושאים ראש המוט השני לא יצאו הראשונים מטמאין בגדים וכו' ואם איתא דאמרינן מכיון שהתחילו לצאת כאלו יצאו והוציאו הכל א''כ אפילו חלו האחרונים ליטמאו בגדים דהא הוי להו כדנפיק כולהון:
א''ר יודן וכו' שנייא היא. התם לגבי האחרונים דהיינו טעמא דלא מטמאו דכתיב גבי פר המשיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו' עד שיוציא רשות וכו' כלומר שיוציא מכל הרשות המוציא והיינו מרשות כל העזרה דאל מחוץ למחנה כתיב ומכיון דהאחרונים לא יצאו מחומת העזרה לא קרינן בהו והוציא ומיהו הראשונים שיצאו מכל הרשות הן מטמאין בגדים אבל הכא מכיון שחזרו אכתי מיבעיא לן מי הוה כאלו הוציאו לגמרי דנלך בתר התחלה או דילמא מכיון דחזרו חזרו:
רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר שָׁאַל. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין שֶׁנִּטְמוּ מָהוּ שֶׁיִיפָּֽסְלוּ מִשֵּׁם יוֹצֵא. מַה צְרִיכָה לֵיהּ. כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. בְּרַם כְּרִבִּי יוֹחָנָן פְּשִׁיטָא לֵיהּ. דְּאִיתְפַּלְּגוֹן. הַשּׁוֹחֵט תּוֹדָה בִּפְנִים וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה. לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. חוץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. חוץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כְּדַעְתֵּיהּ. דְּאָמַר רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. בְּשַׂר שְׁלָמִים שֶׁיָּצָא וְאַחַר כָּךְ נִכְנַס וְנִזְרַק עָלָיו מִן הַדָּם כְּבָר נִפְסָל מִשֵּׁם יוֹצֵא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. וַאֲפִילוּ כְרִבִּי יוֹחָנָן צְרִיכָה לֵיהּ. יְרוּשָׁלִַם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְחִיצָה לְקָדְשֶׁי קָדָשִׁים מְחִיצָה לְקֳדָשִׁים קַלִּים. חוץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם אֵינָהּ מְחִיצָה לִא לְקָדְשֶׁי קָדָשִׁים וְלֹא לְקֳדָשִׁים קַלִּין. אָמַר רִבִּי מָנָא. אֵינָהּ מְחִיצָה לָהֶן.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
ר' ירמיה אמר ר' אלעזר שאל פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיפסלו משם יוצא. כצ''ל ושניטמו הכתוב בספרי הדפוס ט''ס הוא ואגב גררא דלעיל הובא כאן שהרי אם ניטמו כבר נכסלו ולעיל שקיל וטרי בהא והכא קאי מיבעיא ליה אם יצאו מקודם שהגיע זמנן לצאת מי אמרינן דנפסלו ודינן להשרף בבית הבירה שאינן נשרפין כמצוותן או דילמא מכיון שסופן לצאת לא פסיל בהו יוצא:
מה צריכה ליה. למי הוא דקא מיבעיא ליה אליבא דר''ש בן לקיש אבל לר' יוחנן פשיטא ליה וכדלקמן:
דאיתפלגון. ר' יוחנן ור''ל בהאי מתני' דתנינן במנחות פרק התודה השוחט תודה בפנים ולחמה שהוא קדוש מחמת זבח התודה כדכתיב על זבח התודה חלות וגו' היה חוץ לחומה לא קדש הלחם ופליגי בה מאי חוץ לחומה ר' יוחנן אמר חוץ לחומת ירושלים דס''ל דעל זבח התודה דכתיב לאו היינו על בסמוך שיהא הלחם בעזרה בשעת זבח התודה אלא אפי' אם הוא חוץ לחומת העזרה קידש ור''ל ס''ל דבעינן על בסמוך ואם הוא חוץ לחומת העזרה לא קידש ואכתי לא אסיק למילתיה דקאמר מה צריכה ליה כרשב''ל וכו' עד לקמן:
רשב''ל כדעתיה. כלומר ואמרינן עלה דר''ל לשיטתיה הוא דאזיל דאמר ר' אמי בשמיה בשר שלמים שיצא לפני זריקת דמים חוץ לעזרה ואח''כ נכנס וכו' כלומר אפי' חזר והכניס ונזרק. עליו מן הדם מ''מ נפסל הוא משום יוצא ולא מהני ליה זריקה להתירו באכילה ואע''פ שסופו לצאת שהרי בשר קדשי קלים נאכלין בכל העיר אפילו הכי מכיון שעדיין לא הגיע זמנו לצאת עד לאחר זריקת הדם נפסל הוא משום יוצא והלכך נמי סבירא ליה לר''ל גבי לחם התודה דאם הוא [חוץ] לחומת העזרה לא קידש שאף על פי שעתיד הוא לצאת שהרי נאכל בכל העיר כתודה עצמה מ''מ הואיל ועדיין לא הגיע הזמן לצאת לא קידש וזהו ר''ל כדעתיה גבי בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים ונפסל מהך טעמא והשתא הא דבעי ר''א בפרים ושעירים הנשרפין אי מהני בהו פסול יוצא אליבא דרשב''ל הוא דקא מבעיא ליה מי נימא דדינן כהאי דקאמר התם בלחמי תודה ובבשר קדשים קלים שנפסלו משום דעדיין לא הגיע זמנן לצאת או דלמא שאני התם שאין סופן לצאת חובה אלא שנאכלין הן אף בכל העיר ואין חובה לכך אבל הכא בפרים ושעירים הנשרפין מכיון שסופן לצאת חובה היא אפשר דלא מפסלו ביציאתן ואע''פ שעדיין לא הגיע זמנו לצאת אבל אליבא דרבי יוחנן לא מיבעיא ליה דמכיון דס''ל חוץ לחומת ירושלים הוא דלא קידש הא בתוך ירושלים קידש ומשום דהא סופן לצאת לירושלים א''כ ק''ו הוא ומה לחמי תודה שאין סופן חובה לצאת אפ''ה קידשו קודם שהגיע זמנן לצאת ולא מהני בהו יציאתן חוץ לחומת העזרה דנימא לא נתקדשו פרים ושעירים הנשרפים דסופן לצאת חובה הוא לכ''ש דלא מהני בהו פסול יוצא ואעפ''י שלא הגיע זמנן לצאת והיינו דקאמר ברם כר' יוחנן פשיטא ליה:
אמר ר' יוסה. דלא היא דאיכא למימר ואפילו אליבא דר' יוחנן צריכה ליה למיבעי בפרים ושעירים הנשרפין אי מהני בהו פסול יוצא דהא דס''ל לר' יוחנן בלחמי תודה דוקא אם הן חוץ לחומת ירושלים לא קדשו היינו טעמא משום דירושלים אע''פ שאינה מחיצה לקדשי קדשים שהן אינן נאכלים אלא בעזרה מ''מ מחיצה היא לקדשים קלים וא''כ כלשהן בתוך ירושלים קידשו מפני שאינן חוץ למחיצתן וחוץ לירושלים אינה מחיצה וכו' הלכך אם הן חוץ לחומת ירושלים הוא דתנן לא קידש הלחם מה שאין כן כאן בפרים ושעירים הנשרפין שהן יוצאין חוץ לחומת ירושלים להשרף א''כ כל זמן שלא הגיע זמנן לצאת לשם אפשר דמהני בהו פסול יוצא חוץ לעזרה וכן נמי איכא למימר לאידך גיסא. דמכיון דסופן לצאת אפי' חוץ לחומת ירושלים שהוא חוץ לשלש מחנות לא תהני בהו פסול יוצא חוץ לחומת העזרה שאינו אלא יוצא חוץ למחנה הראשונה ואם כן בעי' דר''א אפי' אליבא דרבי יוחנן שייכא היא:
אמר ר' מנא. לר' יוסי:
ואינה מחיצה להן. וכלומר הא דקאמרת ירושלים אעפ''י שאינה מחיצה לק''ק מחיצה היא לקדשים קלים לאו הכי הוא שהרי ירושלים אינה מחיצה להן בדווקא שאם ירצה יכול לאכול קדשים קלים בעזרה אלא שמותרין הן לאכלן אף בירושלים והשתא הדרינן למאי דאמרן דלרשב''ל הוא דקא מיבעיא ליה לר' אלעזר ברם כר' יוחנן פשיטא ליה וכדפרישית דלר' יוחנן ק''ו היא דפרים ושעירים הנשרפין דסופן חובה הוא לצאת דלא מהני בהן פסול יוצא:
Yoma
Daf 36a
רִבִּי לָֽעְזָר שָׁאַל. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין מָהוּ שֶׁיְּטַמּוּ בְגָדִים בְּלֹא הֶכְשֵׁר בְלֹא טוֹמְאָה מִפְּהֵי שֶׁסּוֹפָן לִטַּמּוֹת טוּמְאָה חֲמוּרָה. הָתִיב שְׁמוּאֵל קַפּוֹדָקִיָּא. מֵעַתָּה יְטַמּוּ אֶת אֵימוֹרֵיהֶן. אֶלָּא כְשֶׁפִּירְשׁוּ. וַאֲפִילוּ תֵימַר. לֹא פִירְשׁוּ. כְּהָדָא. אֵין מֵי חַטָּאת מְטַמִּין דָּבָר לַחְזֹר וְלִטַּמּוֹת מִמֶּנּוּ. הָתִיב רִבִּי יִרְמְיָה. הֲרֵי נִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר הֲרֵי הוּא מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכְלִין בְּלֹא הֶכְשֵׁר בְלֹא טוֹמְאָה מִפְּהֵי 36a שֶׁסּוֹפָן לְיטַּמּוֹת טוּמְאָה חֲמוּרָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. נִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר אֵין לָהּ מְחִיצָה. אֵילּוּ יֵשׁ לָהֶן מְחִיצָה. אָמַר רִבִּי מָנָא. נִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר יֵשׁ לָהּ מְחִיצָה. אָדָם הוּא מְחִצָתָהּ. דְּאִי לֹא כֵן אִילּוּ הֵבִיא כֶלֶב וְהִלְבִּישׁוֹ בְגָדִים וְהֶאֱכִילוֹ נִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר. שֶׁמָּא אֵינוֹ מְטַמֵּא בְגָדִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר דְּרוֹמִיָּא. נִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר מְחִצָתָהּ בְּכָל מָקוֹם. אֵילּוּ מְחִיצָתָן חוּץ לִירוּשָׁלִַם.
Traduction
R. Jérémie dit que R. Eliézer demanda: si le taureau ou le bouc qui doivent être brûlés au dehors ont été emportés avant le moment prescrit à cet effet, sont-il déclarés impropres à ce service, ou cela ne fait-il rien, en raison de l’obligation du transport final? Cette question est seulement nécessaire, selon R. Simon b. Lakish, non d’après R. Yohanan (qui, évidemment, ne les déclare pas impropres). C’est qu’il y a entre eux, la discussion suivante (249)(Menahot 8, 3).: si l’on égorge à l’intérieur du Temple le sacrifice d’action de grâce, tandis que l’on a hors de l’enceinte les pains qui doivent l’accompagner, le pain n’est pas déclaré sacré; selon R. Yohanan, il faudrait que ces pains soient placés hors de l’enceinte de Jérusalem pour ne pas être admis comme sacrés (après la déclaration verbale); selon R. Simon b. Lakish, on entend par enceinte celle du portique du temple. Or, ce dernier est conforme à l’avis qu’il a exprimé ailleurs, puisque R. Amé a dit en son nom (250)B., Pessahim 89b.: Si de la chair de sacrifices pacifiques (saintetés peu graves) a été portée au dehors, puis rentrée (avant l’aspersion du sang), ces membres seront déclarés impropres en raison de leur transport au dehors, et l’aspersion faite plus tard ne suffira plus pour les valider (tandis que, selon R. Yohanan, qui étend la limite jusqu’au mur de la ville, il n’y a pas d’invalidité en ce cas). Il se peut, répliqua R. Yossé, que, même selon R. Yohanan, il soit nécessaire de poser la question si les membres à brûler, une fois portés au dehors, sont déclarés impropres; car, s’il est vrai que toute l’enceinte jérusalémite suffit comme limite aux saintetés inférieures (comme les pains d’action de grâce), elle ne suffit pas aux saintetés de premier ordre (qu’il est question ici de brûler); hors de l’enceinte jérusalémite, il n’y a plus de limite ni pour les saintetés supérieures ni pour les inférieures (il y a donc lieu, même selon R. Yohanan, de poser la question faite par R. Eliézer). Non, dit R. Mena à R. Yossé, il n’y a pas de limite absolue (restreinte au portique) pour ces saintetés (et cela va sans dire, selon R. Yohanan, que la sortie ne les rend pas impropres).
Pnei Moshe non traduit
מהו שיטמו בגדים. דלא כתיב אלא והשורף אותם יכבס בגדיו והן עצמן מהו שיטמאו לדברים הנוגעין בהן ול''ג בגדים דהא מתני' היא בפ''ח דפרה שהן עצמן אינן מטמאין בגדים אלא מהו שיטמאו אוכלין בלא הכשר וכו' גרסי' וכדלקמן גבי נבלת עוף טהור אפי' בלא הכשר מים ובלא טומאה שלא נגעו בשום טומאה אחרת ומפני שסופן לטמאות טומאה חמורה להנושאן והשורפן שצריכין כיבוס בגדים ואנן קי''ל דכל שסופי לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר דכתיב על כל זרע וגו' מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה אף כל וכו' צריך הכשר יצא את שסופו לטמא טומאה חמורה ומהו הדין בפרים ושעירין הנשרפין:
מעתה. דאמרת דיש להן טומאת עצמן אפי' לא הוכשרו ואפי' לא נגעו בשום טומאה הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה א''כ יטמאו את אמורין שלהן והיכי משכחת לה שיקרבו האימורין הרי נטמאו מחמתן:
אלא. משכחת לה בשפירשו האימורין מהן קודם שהגיע זמנן לצאת והיינו קודם שנזרק דמן דאכתי לא חלה עליהן טומאה וכלומר דהשתא אין כאן ראיה מהאימורין:
ואפי' תימר לא פירשו. והדר דחי לה איהו גופיה דאפי' לא פירשו מקודם לא נטמאו האימורין מחמתן ואעפ''י שחלה עליהן טומאה וכהדא ששנינן במי חטאת שאין מטמאין דבר לחזור וליטמאות ממנו והיינו אם נפסלו כדתנן בפ''ט דפרה מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה וכו' ודוקא לתרומה ומשום שאינה אלא מדרבנן דמדאורייתא אין מי חטאת מטמאין אלא בראויין להזייה וה''ה הני נמי דמכיון שהן פסולין לפי שעומדין להשרף אין להן טומאת עצמן לטמא אחרים ואין מטמאין לא האימורין ולא בגדים שנגעו בהן ואעפ''י שסופן לטמא טומאה חמורה מ''מ מקודם שיצאו מחומת העזרה אין להן טומאה לטמא דבר אחר:
התיב ר' ירמיה. על הא דשמואל קפודקיא דדעתיה שאין להן טומאת עצמן ואע''פ שסופן לטמא חמורה והרי נבלת עוף טהור דמטמא טומאת אוכלין אם חישב עליה לאכילה והרי היא כאוכל ראשון לטומאה ובלא הכשר ואפי' בלא נגיעה בטומאה אחרת ומפני שסופה לטמא טומאה חמורה לטמא האדם והבגדים בבית הבליעה וכדתנינן בריש פ''ק דטהרות והשתא מאי שנא נבלת עוף טהור ומאי שנא פרים ושעירים הנשרפין:
אמר ר' יוסה. שאני נבלת עוף טהור שאין לה מחיצה כלומר שאין לה זמן מחיצה דנימא אינה מטמאה טומאה חמורה זו עד שתגיע למחיצה זו אבל אלו פרים ושעירים הנשרפין יש להן מחיצה שאינן מטמאין טומאה חמורה עד שיצאו לחוץ למחיצה וא''כ לאו חמירי נינהו כנבלת עוף טהור ולא דמיין אהדדי:
אמר ר' מנא. לר' יוסה הרי נבלת עוף טהור ג''כ יש לה מחיצה שהאדם האוכלה הוא מחיצתה שכל זמן שהיא אינה בבית הבליעה שלו אינה מטמאה בגדים ואם בלעה וירדה להבטן שוב אין לה טומאה חמורה וכן כשהיא בתוך פיו עד שיבלענה טהור וכדתנן בפ''ה דזבים וכדילפינן מדכתיב לא יאכל לטמאה בה:
דאי לא כן וכו'. כלומר תדע דכך הוא שהרי אלו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף טהור שמא אינו מטמא בגדים בבית הבליעה בתמיה כלומר שמא אינו מטמא בגדים הוא עד שתהא בבית הבליעה שלו הא ודאי לא אלא מיד הוא מטמא הבגדים שעליו ומשום דגבי אדם בלחוד הוא דאמרינן הכי דגזירת הכתוב הוא כדדרשינן אין לך טומאה אלא האמור בה ולא יאכל כתיב אכילה בבית הבליעה ומעתה מצינו דלנבלת עוף טהור יש לה ג''כ מחיצה:
א''ר אלעזר מדרומיא. אפ''ה לא דמו אהדדי דנבלת עוף טהור מחיצתה בכל מקום כלומר אין הפרש במקומות אצלה דבכל מקום שאוכלה מטמאה טומאה חמורה לטמא בגדים בבית הבליעה אבל אלו הנשרפין מחיצתן חוץ לירושלים הוא וכל זמן שלא יצאו מהעזרה להוציאן לשם אינן מטמאין טומאה חמורה והלכך נמי אין מטמאין טומאת עצמן בלא הכשר ובלא נגיעה בטומאה אחרת:
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין שֶׁשְּׁחָטָן לִזְרוֹק אֶת דָּמָן לְמָחָר פִּיגֵּל. לְהַקְטִיר אֵימוֹרִין לְמָחָר פִּיגֵּל. לִשְׂרוֹף אֶת בְּשָׂרוֹ לְמָחָר לֹא פִיגֵּל. שֶׁלֹּא חִישֵּׁב לֹא לַאֲכִילַת אָדָם וְלֹא לַאֲכִילַת מִזְבֵּחַ.
Traduction
R. Eléazar demanda encore: est-ce que le taureau et le bouc devant être brûlés rendent impur ce qu’ils touchent, si même il n’y a pas eu d’appropriation par l’eau (facilitant la contagion), et sans avoir touché aucune impureté, en raison de ce que plus tard (à la combustion), une impureté plus grave leur sera inhérente? S’il en était ainsi, objecta Samuel de Cappadoce (que d’avance on tient compte de cette impureté future), on devrait considérer comme impures leurs entrailles (pourtant on les fait fumer sur l’autel); et ce n’est pas à dire que la question est posée au cas où, dès l’égorgement, les entrailles ont été placées à part (à l’abri de cette chair qui sera impure), puisqu’il en sera de même en cas de non séparation, comme il a été enseigné: l’eau de lustration (qui rend impur celui qui en use), ne donne pas une impureté telle, que celle-ci rejaillisse encore sur un autre objet. R. Jérémie fit l’objection suivante (251)B., Hulin 121a. Cf. Mishna Toharot 1, 1.: comment peut-on faire valoir que les dites chairs à brûler n’ont pas en réalité d’impureté propre, puisqu’une charogne d’oiseau pur rend impurs les comestibles qu’elle touche, même sans appropriation par l’eau, ni par le contact d’aucune impureté, en raison de l’impureté grave qui l’affectera finalement? (En quoi donc le cas des chair à brûler du taureau et du bouc diffère-t-il)? C’est que, répond R. Yossé, pour la charogne d’oiseau pur, il n’y a pas une limite d’espace, comme elle est assignée pour les dites chairs à brûler. Mais, objecta R. Mena, on peut invoquer aussi qu’il y a une limite pour la charogne d’oiseau, c’est l’homme qui l’aurait mangée; la preuve qu’il en est ainsi, c’est qu’en amenant un chien, revêtu d’habits, à qui l’on ferait manger de la charogne d’oiseau pur, il en résulterait certes que ses habits seraient impurs avant l’arrivée du manger au gosier (le fait seul du manger constitue la limite). R. Eliézer du midi remarque qu’il y a cependant une différence entre les dites chairs à brûler et la charogne d’oiseau pur: pour cette dernière, il n’y a pas de limite locale (et partout, dès que l’on en mange, les habits deviennent impurs); tandis que, pour les dites chairs, l’impureté naît hors de l’enceinte jérusalémite. R. Eléazar dit: si l’on a égorgé le taureau et le bouc à brûler, en ayant la pensée de verser seulement le sang au lendemain, c’est un sacrifice rejeté (par la pensée défectueuse), ainsi qu’au cas où l’on s’est proposé de brûler les entrailles le lendemain; mais il n’est pas rejeté si l’on avait le projet de brûler seulement les chairs le lendemain (252)B., Zevahim 104b., car il n’y a là de pensée défectueuse, ni pour la consommation de l’homme, ni pour celle de l’autel.
Pnei Moshe non traduit
לשרוף את בשרן למחר לא פיגל וכו'. דבעינן עד שיחשוב לאכול דבר שדרכו לאכול לאכילת אדם או אכילת מזבח או להקטיר דבר שדרכו להקטיר וכדתנינן בפ''ג דזבחים:
רִבִּי שַׁמַּיי בָעֵי. אָֽבְדוּ הָאֵימוֹרִין. מָהוּ לִזְרוֹק אֶת הַדָּם עַל הַבָּשָׂר. וְלָא שְׁמִיעַ דַּאֲמַר רִבִּי לָֽעְזָר. שֶׁלֹּא חִישֵּׁב לֹא לַאֲכִילַת אָדָם וְלֹא לַאֲכִילַת מִזְבֵּחַ. תַּנָּא רִבִּי זַכַּיי. [זָר] שֶׁשָּׂרַף מְטַמֵּא בְגָדִים. לֹא צוֹרְכָה דְלֹא מָהוּ שֶׁיְּהוּ כְשֵׁירִים בַּלַּיְלָה. קַל וָחוֹמֶר. מַה אִם הֶקְטֵר אֵימוֹרִין שֶׁאֵינָן כְּשֵׁירִין בְּזָר כְּשֵׁירִין בַלַּיְלָה. אֵילּוּ שֶׁהֵן כְּשֵׁירִין בְּזָר אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהוּ כְשֵׁירִים בַּלַּיְלָה.
Traduction
R. Saméi demanda: si les entrailles ont été perdues (et non fumées sur l’autel), peut-on asperger le sang eu égard à ce que la chair subsiste (et sera brûlée)? Il a posé cette question, parce qu’il n’a pas connu l’opinion de R. Eliézer, disant: le rejet par la pensée de la combustion des chairs remise au lendemain n’est pas un obstacle, parce qu’il ne s’oppose ni à la consommation de l’homme, ni à celle de l’autel (ceci est une preuve que la combustion des chairs importe peu, et ne peut pas justifier l’aspersion du sang). R. Zaccaï a enseigné: si un simple israélite accomplit cette combustion des chairs, ses habits seront impurs, et cela va sans dire; il s’agit seulement de savoir s’ils restent purs lorsqu’il a brûlé ces chairs la nuit?
Pnei Moshe non traduit
אבדו האימורין. שלהן קודם לזריקה:
מהו לזרוק את הדם על הבשר. שלהן שיהו כמצותן ולשרפן בבית הדשן:
ולא שמיע וכו'. מאי תיבעי ליה וכי לא שמיע לו מה דא''ר אלעזר גבי פיגול דלא כלום מפני שלא חישב וכו' וא''כ ה''ה באבדו אימוריהן נמי דאין מקטירין אותן אלא להתיר הבשר באכילה ובעלמא אם אבדו זורק הדם להתיר הבשר באכילה אבל הכא אינו אלא לשריפה מחוץ למחנה:
זר ששרף. פרים ושעירין מטמא בגדים לפי ששריפתן כשרה בזר. לא צורכה וכו'. לא קא מיבעיא לן אלא מהו שיהא שריפתן כשרה בלילה וקאמר ק''ו הוא וכו' שהרי הקטר חלבים ואימורים כשרים בלילה הן:
וְהַשּׂוֹרֵף. לֹא הַמַּצִית אֶת הָאוֹר וְלֹא הַמְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה. אֵי זֶהוּ [הַשּׂוֹרֵף. זָהוּ] הַמְסַייֵעַ בִּשְׁעַת הַשְּׂרֵיפָה. [אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. הָדָא אָֽמְרָה. מְסַייֵעַ בִּשְׁעַת שְׂרֵיפָה] מְטַמֵּא בְגָדִים. רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. הַמְהַפֵּךְ בִּכְזַיִת מְטַמֵּא בְגָדִים. לֹא צוֹרְכָה אֶלָּא הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים וּבְיָדוֹ קוֹרָה וּמְהַפֵּךְ בִּכְזַיִת [מָהוּ]. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. וְהוֹצִיא וְשָׂרַף. מַה הַמּוֹצִיא עַד שֶׁיּוֹצִיא לַחוּץ. אַף הַשּׂוֹרֵף עַד שֶׁיִּשְׂרוֹף בַּחוּץ. תַּמָּן אָמַר לִזְקִיָּה. וְטָמֵ֥א עַד הָעָֽרֶב׃ לְרַבּוֹת אֶת הַשּׂוֹרֵף. אוֹף הָכָא כֵן.
Traduction
⁠—Oui, par raisonnement a fortiori; puisque la combustion des entrailles, qui ne peut pas être faite par un étranger, peut pourtant avoir lieu la nuit; à plus forte raison est-il permis de brûler la nuit lesdites chairs, opération pouvant être faite par un étranger (et puisqu’elle est régulière, les habits deviennent impurs à toute heure). Comme il est dit: ''celui qui les brûlera sera impur'' (ib. 28), ce ne sera ni celui qui met le feu, ni celui qui range le bois; on nomme donc ''celui qui brûle'' l’homme qui tisonne, qui contribue à la combustion. Ceci prouve, dit R. Yossé, que celui qui concourt pendant la combustion aura des vêtements impurs. R. Amé dit au nom de R. Eliézer: il suffit de retourner sur le feu un morceau de chair de la grandeur d’une olive, pour que les vêtements deviennent impurs; cela va sans dire, et il s’agit seulement de savoir si l’impureté naît aussi au cas où le cohen placé encore à l’intérieur de l’enceinte, est armé d’une tige avec laquelle il retourne au dehors ce morceau de chair sur le feu? On peut répondre à cette question par ceci: de l’expression biblique, ''il l’emportera au dehors et brûlera'' (ib. 27), on conclut que parce que l’action d’emporter est complète au dehors, de même la combustion ne rend impur qu’au dehors. Hiskia a enseigné là-bas (à Babylone): par l’expression biblique ''il sera impur jusqu’au soir'' -dite de celui qui brûle la vache rousse, (Nb19, 8), on englobe aussi dans cette impureté celui qui concourt à cette combustion; de même ici, pour lesdites chairs, on a demandé si un tel individu est impliqué dans l’impureté de ce genre.
Pnei Moshe non traduit
והשורף וכו'. ברייתא היא בת''כ:
המסייע בשעת שריפה. שמחתה הגחלים והאש לשורפן:
הדא אמרה וכו'. כלומר הא דאמרינן מסייע בשעת שריפה היינו בשעת שריפה ממש ובמקום השריפה וכדלקמן דר' אמי וכו' אמר המהפך בכזית מבשרן ושרפו מטמא בגדים דהיינו מסייע בשעת שריפה ומכיון דמהפך בשיעור כזית דבכל מקום השיעור הוא בכזית נקרא מסייע והא פשיטא לן:
לא צורכה וכו'. לא קא מיבעיא לן אלא אם היה עומד בפנים מחומת ירושלים ובידו קורה ארוכה ומהפך בשריפתן בכזית מהו מי נימא דבעינן עד שיסייע בשעת שריפה ובמקום השריפה:
נישמעינה מן הדא וכו'. דבפר כהן משיח כתיב והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו' ושרף אותו על עצים באש וכן בפר העדה כתיבו בחד קרא והוציא ושרף מקיש ושרף לוהוציא וכו':
תמן אמר חזקיה וכו'. כלומר דאפילו הכי קא מיבעיא לן אם מסייע מרחוק מי הוי כמסייע בשריפה ומשום דתמן גבי פרה דכתיב והשורף אותה יכבס בגדיו וגו' וטמא עד הערב ומה ת''ל וכי לא שמענו דהטעון טבילה טמא הוא עד הערב אלא לרבות השורף כלומר כל שהוא שורף ואפי' מסייע מרחוק בכלל השורף הוא וטעון כבוס בגדים ורחץ במים וטמא עד הערב והשתא אפשר אוף הכא בפרים ושעירים הנשרפים כן הוא דילפינן מוהשורף דנאמר בפרה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source